פסק-דין בתיק רע"פ 11011/02

השופטת (בדימ') ד' דורנר:

           זוהי בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר קיבל ערעור שהגיש היועץ המשפטי לממשלה כנגד החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, וקבע, כי אין המבקש יכול להגיש קובלנה פלילית כנגד קצין המשטרה משה מזרחי (להלן: קצין המשטרה או הקצין), מבלי לקבל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה.

           החלטנו לדון בבקשת רשות ערעור כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

העובדות, ההליכים והטענות

1.        בתאריך 10.10.00 הגיש המבקש תלונה לשר לבטחון פנים נגד קצין המשטרה, שטיפל בחקירה נגד בנו של המבקש (להלן: הבן), חקירה, שבסיומה הועמד הבן לדין. המבקש טען, כי במהלך החקירה ובעדות שמסר הקצין במשפט שהתנהל נגד הבן, ביצע הקצין עבירות משמעתיות ופליליות. קצין המשטרה, אשר התבקש על-ידי כתבי הטלוויזיה להגיב להגשת התלונה אמר דברים שבהם ראה המבקש "דברי השמצה בדויים שאינם אלא הוצאת דיבה".

           משכך, הגיש המבקש קובלנה פלילית נגד הקצין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. וזאת, ללא פנייה ליועץ המשפטי לממשלה לצורך קבלת הסכמתו להגשת התלונה, הנדרשת, על-פי סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: סעיף 69 או ההוראה), באם הקובלנה מוגשת בשל מעשה שנעשה על-ידי עובד מדינה במילוי תפקידו. היועץ המשפטי לממשלה, שדבר הגשת הקובלנה הובא לידיעתו, פנה לבית-משפט השלום בבקשה למוחקה, מן הטעם שלא באה עליה הסכמתו, כנדרש על-פי דין. היועץ המשפטי אף הוסיף והודיע, כי אם בית-המשפט יותיר את ההליך בעינו יתייצב הוא לדיון מכוח סמכותו על-פי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), לאחר שראה כי זכות ציבורית ועניין ציבורי עשויים להיות מושפעים בהליך זה. אף קצין המשטרה, בהסתמכו על סעיף 69 הנ"ל, הגיש בקשה לדחייה על הסף של הקובלנה. אך הבקשות נדחו.

           בית-משפט השלום קיבל את עמדת המבקש שהסביר כי לדעתו, כעולה מן הקובלנה עצמה, דברי קצין המשטרה הם תגובה רגשית ואישית שלו שנאמרו ללא זיקה לתפקידו, וכי לאור האמור בקובלנה לא היה עליו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה. בית-המשפט פסק, כי מקום שלדעת הקובל, המעשה מושא הקובלנה לא נעשה במילוי תפקידו של עובד המדינה, אין הוא חייב לפנות ליועץ המשפטי, וכי בנסיבות אלה ההכרעה אם המעשה המיוחס לנקבל נעשה תוך מילוי תפקידו נתונה לבית-המשפט.

           משכך, דן בית-משפט השלום במחלוקת לגופה ופסק, כי לא הייתה זיקה בין התבטאותו של הקצין לבין תפקידו. וכך נכתב, בין היתר, בהחלטה:

תאור העובדות בקובלנה אינו מוביל בהכרח למסקנה שמדובר במעשה שנעשה תוך מילוי תפקיד, ומכל מקום ברור כי שאלה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים...

מלשון סעיף 69 לחוק אין עולה דרישה שהקובלנה תוכשר על ידי היועץ המשפטי לממשלה כאשר יש רק יסוד להניח שהמעשה נעשה תוך מילוי תפקיד, והעובדה שנאשם בקובלנה סבור שיסוד כזה קיים, אינה מחייבת את הקובל לפנות תחילה ליועץ המשפטי לממשלה... המעשה שהצמיח לכאורה את העבירה נשוא הקובלנה, לא היה אפוא חלק אינטגרלי מהמעטפת הפורמאלית של התפקיד ואף לא היה מעשה שנעשה בסמכות או ברשות מיוחדת (שהרי אם היתה כזו היה בכוחו של המבקש להצביע עליה).

2.        בערעור שהגיש היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטה זו התהפכה הקערה על-פיה. תחילה דחה בית-המשפט המחוזי (השופטים דבורה ברלינר, זאב המר, ונורית אחיטוב) את טענתו המקדמית של המבקש - ולפיה היועץ המשפטי לממשלה, אשר לא נפגע על-ידי ההחלטה, אינו יכול לערער עליה. נפסק, כי ההחלטה פגעה באינטרס הציבורי, שכדי להגן עליו התייצב היועץ המשפטי להליך בערכאה הראשונה, והקימה ליועץ המשפטי לממשלה זכות ערעור.

           לגוף העניין נקבע, כי סעיף 69, הן על-פי לשונו - האוסרת על הגשת קובלנה פלילית ללא קבלת אישור היועץ המשפטי לממשלה - והן על-פי תכליתו - מניעת הטרדת עובד המדינה ורדיפתו - חוסם את הגשת הקובלנה ללא אישור, אם ישנו ספק אם המעשה נעשה במילוי התפקיד. בית-המשפט הוסיף, כי בדיקת הקובלנה, על-יסוד כתב הקובלנה בלבד, אף אינה מאפשרת בחינה יסודית של שאלת הזיקה בין המעשים לבין תפקידו של הנקבל, הדורשת ניהול דיון ושמיעת ראיות, הליך שאותו רצה המחוקק למנוע מעובדי ציבור הפועלים במילוי תפקידם. וכך כתבה השופטת דבורה ברלינר, שמפיה ניתן פסק-הדין:

נראה לי כי לשון החוק אינה מתיישבת עם פרשנות זו... לשון החוק, לשיטתי, מצביעה על כך שכוונת המחוקק היתה לעצור את הגשת הקובלנה, במילים אחרות - הקובלנה לא תזכה לעבור את ספו של בית-המשפט, כשמדובר במעשה שנעשה תוך מילוי התפקיד, ולא ניתנה הסכמת היועץ המשפטי להגשת הקובלנה. קביעה כי זו היתה הכוונה - משליכה ממילא את ההכרעה בסוגיה אל מגרשו של היועץ המשפטי ... גם מושכלות היסוד, המקובלות על כולי עלמא, באשר לבסיס חקיקתו של סעיף 69 אינן מתיישבות עם הפרשנות של בית משפט קמא... מתן אפשרות להגיש קובלנה בשל מעשה, שיתכן כי הוא נמצא תחת אותה מטריה שיצר המחוקק לעובדי המדינה, בלי ששאלת קיומה של המטריה ייבחן (משום שכך רצה הקובל!), חושף את עובד המדינה בדיוק לאותה הטרדה ורדיפה שמפניה רצה המחוקק להגן עליו.

3.        בבקשתו לרשות ערעור טען המבקש כי לבית-המשפט המחוזי לא הייתה סמכות לדון בערעור שהוגש על החלטת ביניים במשפט פלילי, על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, אשר לא נפגע על-ידיה. ולגוף הבקשה, תלה המבקש יתדותיו בנימוקי החלטת בית-משפט השלום והוסיף, כי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי פוגע בעקרון השוויון ומקים "מעמד על" לעובדי מדינה. כן, לדידו, מעקר פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי את סמכות בית-המשפט לדון בשאלה אם המעשה המיוחס בקובלנה נעשה תוך מילוי תפקידו של העובד ומקנה ליועץ המשפטי לממשלה סמכות שלא ניתנה לו בדין. המבקש חזר שוב על טענתו ולפיה מן האמור בקובלנה באשר לדברי הקצין עצמם, שאינם אלא דברי גידוף, ניתן לקבוע כי להתפרצותו לא הייתה זיקה לתפקידו.

           בתשובתו, תמך היועץ המשפטי לממשלה את יתדותיו בנימוקי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי והוסיף כי ההוראה נועדה להבטיח שירות ציבורי חופשי הנקי מחשש לרדיפה, חשש העשוי לשתק את השירות ולפגוע באינטרס הציבורי. קצין המשטרה, שצורף כמשיב פורמאלי, טען, כי הגשת הקובלנה, בדומה להגשת התלונה נגדו בשל חקירת בנו של המבקש, נבעה מרצון המבקש להטרידו, לרדוף אותו, ולגרור אותו לספסל הנאשמים בשל מעשים שעשה במסגרת תפקידיו כמפקד היחידה לחקירות בינלאומיות במשטרת-ישראל.

           השאלה היחידה הצריכה לפנים הינה איפוא שאלת זהות הגוף המוסמך להכריע בדבר קיומה של זיקה בין מעשיו של העובד לבין תפקידו הציבורי.

ההכרעה בשאלת הזיקה

4.        סעיף 69 קובע:

לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.